ביקורת המדינה היא אחת מאושיות הדמוקרטיה. מבקר המדינה הוא חלק ממערך האיזונים והבלמים במדינה דמוקרטית; מעמדו במערך רשויות המדינה הוא אחת מאמות המידה לחוסנה הדמוקרטי. קיומה של ביקורת על הרשות המבצעת מבטא את העיקרון שעובדי ציבור במדינה דמוקרטית הם נאמניו ומשרתיו של הציבור ולא אדוניו, והיא מהווה מניע מרכזי להגברת הנשיאה באחריות של המינהל הציבורי (Accountability) ולשקיפות פעולותיו. ברוב מדינות העולם יש מוסד ביקורת ממלכתי, בלתי תלוי, שתפקידו לבקר את המינהל הממשלתי וגופים ציבוריים אחרים, ולהעריך את פעולותיהם. מוסד הביקורת הממלכתי של ישראל הוא ביקורת המדינה בישראל. עוד בראשית דרכה הכירה מדינת ישראל בחשיבות ביקורת המדינה. כבר ב- 1949 חוקק חוק מבקר המדינה, לפיו הוקם ביקורת המדינה בישראל, שהיה אחד המוסדות הראשונים שהוקמו. מאז 1971 משמש מבקר המדינה גם נציב תלונות הציבור, והוא מהווה כתובת לכל אדם שנפגע על ידי גוף ממלכתי ציבורי הנתון לביקורת מבקר המדינה, להגיש תלונה נגדו. חוק מבקר המדינה, מניח את הבסיס האיתן לביקורת מעמיקה ויסודית. החוק בישראל נותן בידי מבקר המדינה סמכויות רחבות, הן מבחינת סוגי הגופים העומדים לביקורתו הן מבחינת היקפה ועומקה של הביקורת באותם גופים. חוק מבקר המדינה, בנוסחו המקורי, כלל בתוכו שני יסודות: האחד - הביקורת במשמעותה המסורתית - ביקורת סדירות וחוקיות; והשני - ביקורת החיסכון והיעילות. בתיקון לחוק משנת 1952 נתווספה ביקורת על טוהר המידות. עם השנים הורחבה הביקורת גם לבחינת האפקטיביות של פעולות הגופים המבוקרים. החל משנות השמונים עוסק ביקורת המדינה בישראל, מידי פעם ובמקרים הראויים, גם בהערכת תוצאותיהן של פעולות הממשל ומדיניותו. בד בבד עם התפתחות זו הורחבו גם תחומי הביקורת, והיא הוחלה גם על גופים נוספים, כגון: תאגידים ממשלתיים, רשויות מקומיות, חברות בת של גופים מבוקרים, מוסדות להשכלה גבוהה, קופות חולים וקואופרטיבים לתחבורה ציבורית, ועוד. בשנת 1973 הטילה הכנסת על מבקר המדינה, בחוק מימון מפלגות, את הביקורת על החשבונות השוטפים של הסיעות בכנסת ועל חשבונותיהן בתקופת הבחירות לכנסת ולרשויות מקומיות.